אחד המרכיבים המרכזיים של מודל השוק החופשי הוא "האדם הכלכלי" (Homo economicus ; הומו אקונומיקוס) – ההנחה שהאדם פועל באופן רציונלי מתוך מניע כלכלי של חתירה למקסם את התועלת האישית שלו. התועלת האישית הזו נמדדת לרוב במונחים כספיים (בין היתר בגלל שאלה הכי קלים למדידה), וההנחה היא שהאדם פועל כמו סוחר ממולח, שיודע לזהות כל הזדמנות כלכלית (ואין לו בעיה של גישה למידע – עוד כשל של המודל).
דמות האדם הזו היא מן הסתם פנטזיה, מכיוון שבני האדם אולי שואפים – באופן רחב מאוד ומגוון מאוד – למקסם את התועלת עבורם, אבל זו לא דווקא התועלת הכספית. גם אם הם היו שואפים למקסם את התועלת הכספית, בהינתן פערי מידע, עלויות השוואה, התנהלות לא רציונלית והיותם נתונים להטעיות והטיות מכוונות – הם לא ממש טובים בכך. כמובן שאפשר לתרץ זאת באמצעות טיעון טאוטולוגי שמניח את המבוקש: האדם בוחר לא להתאמץ לגשר על פערי המידע כי התועלת שלו מהויתור גדולה יותר מהמחיר וכו', אבל עם הנחת המבוקש לא מתקדמים רחוק.
בשנים האחרונות נתקלתי בגרסה משודרגת של תפישת "האדם הכלכלי", גרסה שבהיעדר מונח מקובל, אקרא לה "צרכנתנות", ובמרכזה דמות "האדם הצרכן". כמיטב המסורת של הצדקות הקפיטליזם המתעלמות מיחסי־הכוח, לפי גרסה זו כל המציאות הכלכלית מוכתבת לפי רצונו של הוד מעלתו הצרכן. באמצעות הביקוש שלו הוא מכתיב את טעמו, וקובע מי מהחברות הפועלות בשוק תצליח ומי תכשל. בעלי ההון היצרני הם בכלל עבדיו של טעמו הצרכני של "האדם הצרכן" שלנו, ומשרתים בהצלחה גדולה או קטנה את גחמותיו הצרכניות.
בכל מקרה, אני הייתי רוצה לשים את האצבע על דמות אדם שלפי התרשמותי היא נפוצה הרבה יותר מהאדם הכלכלי או מהאדם הצרכן – והיא האדם הרוצה לעשות טוב. להמשיך לקרוא ←
עמדת תצפית 